בן שרה ושמואל. נולד בט"ו באייר תרצ"ה (18.5.1935) ברומניה. בן יחיד להוריו.

ישראל (סמי) גדל ברומניה, מצעירותו אהב את מרחבי הטבע ורכב על סוסים ביערות ארצו.

בהיותו בן כארבע שנים וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא חווה את מאורעות המלחמה וזוועותיה וחש מקרוב את סבלם ואת כאבם העצום של הוריו על הירצחם של מרבית בני המשפחה.

כמה שנים אחרי תום המלחמה עלה ארצה עם הוריו מטעמי ציונות. הם התיישבו בשכונת בת גלים שבחיפה. הסמיכות לים שימחה אותו.

ישראל התגייס לצה"ל ושירת בחיל החימוש (כיום – חיל הטכנולוגיה והאחזקה).

בשנת 1956, כשהיה בן עשרים ואחת, נפצע במסגרת השירות הצבאי. פציעתו גרמה למגבלות רפואיות שאותן נשא במשך כל חייו.

הוא התחתן עם בחירת ליבו אדית. לבני הזוג נולדו שלושה בנים – יוסף, חיים ודורון.

שנים רבות עבד במפעל הטקסטיל "אתא" בקריות למרות הקשיים הגופניים. במסגרת תפקידו היטיב לסייע בייצוא סחורה משובחת ואותנטית תוצרת הארץ.

כאוטודידקט העשיר ישראל את הידע שלו כל העת ואף למד שפות זרות מתוך קריאה מתמדת. כן היה שוחר קולנוע ואומנות. סקרנותו האינטלקטואלית והתרבותית אפשרה לו להפליג למחוזות רחוקים ואהובים.

לנוכח הערכים והמסורת שספג בביתו, אהב את המדינה ונהג ברגישות ובאנושיות כלפי מכריו. הוא התברך ביכולת וברצון לכנס אנשים מכל קצוות הקשת החברתית ולארחם בנדיבות ובמאור פנים שקרן ממנו דרך קבע.

הקשיים הגופניים שנבעו מן הפציעה הלכו והכבידו עליו. הוא עבר מסכת ניתוחים פולשניים, ולבסוף לא עמד בכך גופו.

ישראל קובריגרו נפטר ביום ח' בכסלו תשנ"ז (19.11.1996). בן שישים ואחת היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין שדה יהושע בחיפה. הותיר אישה, שלושה בנים ושלוש נכדות, שאותן לא זכה להכיר.

על מצבתו כתבו אוהביו: "אשרינו שזכינו להכיר נשמה טובה כשלך, ועל כך אהבתנו לעד שלוחה לך".